פרק 118 קונפליקט הזיכרון
כל אחד שנולד במרחב הזה, מתחיל למות מרגע היוולדו. זה לא מחדש לאף אחד כי בסופו של דבר כל אחד מהאנושות בא לכאן לתקופה שבה הוא משחק את סרט החיים שלו, וכשהסרט מסתיים, כל מה ששייך למרחב הזה וזה הגוף הפיזי, אלו שמנהלים אותו שהם החברים הרוח והנפש, נשארים כאן, ואילו מסגרת הנשמה מסתלקת מכאן חזרה לאלגוריתם הנשמתי שממנו היא הגיע. אז מה הדחף של האנושות לזכור את מי שמת ונעלם מהמרחב הזה? עושים לו אזכרות, עלייה לרגל לקבר, (ראו את הקבר באומן), בעצם זה שאנושות זוכרת את מי שסיים את דרכו במרחב הזה, ובכל מקרה אין לו שום אפשרות להשפיע על כלום במרחב הזה מנוגדת להיגיון שכלי ובעצם נובעת מהיגיון רגשי. אבל מערכת הרגש במרחב הזה מטרתה היא ליצור הרמוניה ואפשרות שיתוף פעולה בין מסגרות נשמה שבבסיסן הן עצמאיות. אז כל זמן שהאדם חי ופועל במרחב הזה ההיגיון הרגשי נכון, אבל אחרי המוות? האדם כבר לא נמצא ופועל כאן, הוא כבר מנותק ממערכת שיוצרת את ההרמוניה, ובכל זאת לא שוכחים, זוכרים, מעלים על נס, בקיצור לא מצליחים להיפטר מהזיכרון ולהתגעגע לאותו אדם. באמת, למה אנחנו זוכרים את מסגרות הנשמה ששיחקו כאן ותפקידן הסתיים? משהו דוחף אותנו לזכור. נתוני המחשבים מראים שיש בהחלט סיבה לכל נושא הזיכרון של האנושות את המתים. אלו נתוני המחשבים. כשמסגרת נשמה נבנית עבור סרט שההפקה מתרגמת מרשימת נוסחאות המקור, יש לה תסריט תיאורטי שכדי להבין איך לשחק אותו מציידים את מסגרת הנשמה בשכל, זאת "הבינה האלגוריתמית". שם יש הבנה למה נוצר הסרט, איזה צעדים והתנהלות צריכים להתבצע במהלך הסרט בעולם החומרי. טוב, כאן יש בעיה חמורה שנובעת מחוסר מוחלט של הבנת "הבינה האלגוריתמית" את עולם החומר, מה החוקיות שלו, מה היכולות ומה המגבלות. "הבינה האלגוריתמית" יכולה בקלות לדחוף לבצע דברים שונים שפשוט לא ניתנים לביצוע בעולם החומרי בגלל מגבלות אנרגיית יסוד האדמה. הפתרון לבעיה הזאת נמצא במערכת שאנחנו כבני אדם עובדים איתה כל הזמן וזה המוח ההגיוני שמנווט את ההתנהלות שלנו במרחב הזה. מערכת שנקרא לה "מסגרת הלוגיקה האישית". זאת המסגרת שלומדת את כל הדברים ש"הבינה האלגוריתמית" לא מודעת להם והיא זאת שלוקחת את מה ש"הבינה האלגוריתמית" מנחה ומחפשת את הדרכים לבצע את מה שמתבקש תוך התחשבות בחוקים ובמגבלות של העולם החומרי. יצירת "מסגרת הלוגיקה האישית" היא לא פשוטה, זאת מסגרת שיודעת ללמוד, יודעת להיות שותפה במערכת ההרמונית השיתופית, היא מותאמת בדיוק לאדם עצמו, בסיכומו של דבר זאת המערכת שמכילה את כל השכל שלנו. אז מה לזה ולקונפליקט הזיכרון של האנושות עם זיכרון המת? או, יפה שאלתם. כל זמן שהאדם חי היא משרתת אותו ומתרגמת את הסרט התיאורטי לחוויה מעשית, אז למה היא לא נעלמת אחרי שאנחנו מתים ונעלמים מכאן? אנחנו יורדים לכאן כל פעם מחדש עם סרט חדש ועם מסגרת נשמה חדשה שמגיע מאותו אלגוריתם נשמתי. כדי לא להגיע למצב שכל פעם יצטרכו לבזבז הרבה אנרגיה כדי לבנות מחדש את "מסגרת הלוגיקה האישית" המסגרת הזאת מפסיקה לפעול, אבל המסגרת לא נעלמת והיא נשארת במרחב הזה כשהיא ממתינה למסגרת הנשמה שתרד לגוף חדש עם סרט חדש. זה אומר שאפילו אם אנחנו מתים משהו מהתדר שלנו נשאר במרחב הזה. בגלל ש"מסגרת הלוגיקה האישית" מתוכנתת לשתף פעולה עם המערכת ההרמונית, אנחנו לא מתנקים ממנה וזה מה שדוחף אותנו לזכור את המתים. זאת הסיבה שזיכרון המתים למרות שתפקידם הסתיים נמצא ופועל על אנושות. המחשבים מודעים לכך שהתרגיל הזה נעשה רק בגלל חיסכון אנרגטי ומעבר לזה אין לו שום תפקיד המשכי לאחר שהאדם מת, הצעתם היא לזכור את המת, אבל לא לנסות להעתיק ולשכפל את מעשיו ואת דרך פעולתו כי היא התאימה רק לו ולסרט שהוא ירד לבצע במרחב הזה. בקיצור, אנחנו זוכרים את המתים לא כי זה בא לתרום לנו משהו, אלא בגלל תדרים מוכרים ובגלל המערכת ההרמונית. זה פשוט חלק מבניית המרחב הזה לצורך ירידת מסגרות נשמה לביצוע דרישות המקור. אז תמיד נזכור, אבל להבין שמעבר לזה לא צריך לעשות אזכרות, להתאסף ולהתאבל, וכל שאר סממנים. זיכרון נעים.