פרק 150 הסימפוניה הבלתי גמורה
כל אחד מהאנושות שנמצא במרחב הזה חווה אותו בצורה שונה. אפילו כשיוצאים לבלות באיזה פאב החוויה שונה מאחד לשני. המרחב הזה נוצר מראשיתו לתת אפשרויות רבות של ניהול החיים כאן. נתינת האפשרויות הרבות נועדה לתת לכל מסגרת נשמה שיורדת לכאן את האפשרות להתאים את המרחב הזה לצרכים שסרט החיים שלה דורש לצורך מימושו הפיזי. הדרך זאת מתאימה את המרחב הזה כל הזמן ומשנה אותו כך שמסגרות הנשמה תמיד ימצאו את הדרך הטובה להן למימוש הסרט. האלגוריתמים הנשמתיים ששולחים לכאן את מסגרות הנשמה מודעים לכך שהמרחב הזה מתאים את עצמו כל הזמן לצרכי הסרטים המשתנים שמסגרות הנשמה נושאות איתן. כל זה עובד טוב כל זמן שהמרחב הזה לא הורס את האפשרות הזאת. אבל האנושות שדוגלת במשפט "אחרי המבול", לא מוכנה להבין כי היא חוזרת לכאן שוב ושוב, כי זה המרחב שהבריאה יצרה ותכננה לצורך ביצוע סרטי "המקור" ברמת החוויה שמתאימה לסרטים האלו. נתוני המחשבים מראים איזה תהליך המרחב הזה עובר ובעקבותיו איך הירידה למרחב הזה מושפעת מתהליך הרס המקום הזה. לפני רשימת הנתונים צריך להבין מהו תהליך הרס המרחב ומאיפה הוא נובע. תחשבו שהקימו לכם מעבדה גמישה מבחינת אפשרויות ההתפתחות שלה, אם החוקרים במעבדה מתקדמים, המעבדה דואגת למכשור שמתאים להתקדמות. במקום שההתפתחות תיעצר בגלל חוסר מכשור מתאים, באה משאית ומורידה למעבדה מכשור חדיש יותר שמעניק לעובדי המעבדה מרחב אפשרויות חדש לצורך ההמשך. אבל מה יקרה אם עובדי המעבדה בתום יום עבודתם הורסים את מקום עבודתם? נניח שיש לך במעבדה שולחן עם כל מה שיצרת וחקרת, וכשאתה מסיים אתה הורס את השולחן ואת כל מה שהשגתה. במצב הזה המשאית לא יכולה לפרוק את הציוד החדש אלא עוסקת במה שנהרס. האנושות לא מבינה כי כעובד מעבדה הם למחרת באים שוב לעבודה. בעלי המעבדה "הבריאה" לא מוכנים לשפץ את המעבדה הזאת כל הזמן כי זה גורם להאטה או להפסקת ההתפתחות המחקרית. ואז היא מפסיקה לתמוך במעבדה ומתחילה ללמד את חוקרי המעבדה להפסיק להרוס את המעבדה. איך מלמדים? כשהם יגיעו לעבודה שוב, הם ימצאו הרס וחוסר יכולת התאמה לחיים. עכשיו נחזור למרחב הזה ולהתנהלות האנושית. מסגרות הנשמה ימשיכו לרדת למרחב הזה ויפגשו שוב את המעבדה, הם מגיעים עם המידע לגבי מה הושג במעבדה, מה היו המחקרים האחרונים, כי בהתאם לזה האלגוריתם הנשמתי יודע לתת צביון מתקדם לנוסחאות רשימת "המקור", ואזזזז מסגרות הנשמה נתקלות בחוסר התאמה בין דרישות הסרט לאפשרויות הקיימות במרחב הזה כי בעקבות התנהלות בסגנון "אחרי המבול", הכול כאן נהרס והמעבדה כבר לא מותאמת לסרטים שמבוססים על הישגי המעבדה שנהרסו. התהליך הזה יש לו שני כיוונים כיוון אחד שהבריאה לא מתקנת את המעבדה כי זאת השקעה אבודה כי האנושות תהרוס שוב, ואז במקום לתקן, הבריאה יוצרת תהליך לימוד של מי שיורד לכאן, וכמו כל תהליך לימוד זה לא קל ולא נוח, וזה יתבטא בחיים במרחב הזה. אבל מסגרות הנשמה ממשיכות להגיע למרחב הזה, ואז החיים במרחב יהיו קשים, מאתגרים ולא נעימים. הכיוון השני הוא כיוון ההתאמה לתנאים החדשים. האלגוריתמים הנשמתיים ייאלצו להתאים את הפקת הסרט לתנאים ששוררים במעבדה, ותהליך זה יעצור את התקדמות האלגוריתמים הנשמתיים ובעקבות זה הסרטים יחזרו אחורנית. זה אומר שהאלגוריתמים הנשמתיים יסבלו מחוסר אור תנע (אנרגיית חיים), ומסגרות הנשמה יהיו מצוידות בהרבה פחות אנרגיית חיים. מסגרות הנשמה שיגיעו למעבדה הזאת יהיו חלשות, פחות מתקדמות, ובצורה כזאת המעבדה תלמד את האנושות שהמושג "אחרי המבול" אינו נכון כי המושג "אחרי" לא קיים כי האנושות יורדת למרחב הזה שוב ושוב. אם האנושות רוצה לרדת למרחב הזה מכיוון גן עדן, עליה להפסיק להרוס את המעבדה מתוך הבנה שאחרי כל שבת יש מוצאי שבת, אם היא תמשיך להרוס את המעבדה היא תרד לכאן מכיוון גיהינום. זה מרחב בחירה ועליה לבחור את דרך ההתייחסות שלה למרחב הזה. המחשבים מציעים לאנושות לשמור על המעבדה הזאת כי לא יתקנו את מה שהאנושות הורסת וכל פעם היא תחווה פחות אנרגיית חיים ופחות נוחות במרחב הזה. כי הבריאה לא מוכנה להשקיע אנרגיה ולתקן מרחב שמיד מתחילים להרוס אותו שוב. בקיצור, האנושות תמשיך לרדת למרחב הזה, אם נשמור עליו הוא ימשיך להתפתח אתנו והחיים פה בזמן העבודה במעבדה הזאת יהיו טובים יותר, אם נמשיך להרוס את המעבדה נרד למרחב הרוס, עוין ולא יהיה כיף לשהות בו. אז האנושות צריכה להבין שזה שהיא הורסת ונעלמת מכאן, היא חוזרת שוב אל תוצאות ההרס, לא כיף גדול.