פרק 119 הרצון מול היכולת
קחו תינוק שרק נולד, כבר יש לו רצונות משלו. בגלל שהוא לא יכול עדיין לדבר אז הוא מביע את מורת רוחו בצורת בכי, צרחות, כל מיני תנועות מוזרות. זה מאוד מוזר שאנחנו נולדים עם מערכת רצונות אישיים שלא מתחשבת בכלל ביכולת שלנו לבצע את הרצונות האלו. אז האנושות סובלת מניסיון מתמיד לנסות ולהתאים את היכולת עם הרצון. תשימו לב להתנהגות של בעלי החיים, ניקח את בעלי החיים קרובים יותר לאדם הקופים הפרימאטים. התינוק הקוף צמוד לאמו, נצמד אליה ולומד איך לטפס, איך להיאחז, הוא לא מנסה לחקות אותה עד הרגע שבו הוא כבר למד והפנים את מה שהאם לימדה אותו, ורק אז הוא מנסה בעצמו לקפוץ מעץ לעץ, לטפס, להיאחז. אם זה היה תינוק אנושי הוא מנסה לפני שהוא מוכן וסביר להניח שהוא היה נופל ונחבל או נהרג. אז מה מבדיל את התינוק הקוף מהתינוק האנושי? התינוק האנושי מתמסר לרצון, והתינוק הקוף מתמסר ליכולת. ההבדל הזה לא נעצר רק בילדות הוא מלווה את האנושות לאורך כל הדרך. המאבק בין הרצון ליכולת נמשך גם היום והוא זה שמבדיל את האנושות מהשאר. נתוני המחשבים מספרים סיפור של מאבק שנוצר כתוצאה משני כוחות שמסגרת הנשמה מצטיידת בהם לפני שהיא יורדת למרחב הזה מהאלגוריתם הנשמתי. בסיס הירידה של מסגרת הנשמה למרחב הזה הוא ביצוע חלק מרשימת המקור שביצועו מביא את אנרגיית החיים בדמות "אור תנע". היכולת שניתנת למסגרת הנשמה מותאמת לסרט החיים שמסגרת הנשמה לקחה איתה, והיכולת הזאת תומכת בביצוע הסרט כשהיא יודעת לנצל את האנרגיה שעומדת לרשותה בצורה המיטבית. זה היה מספיק ולא היה צריך לצייד את מסגרת הנשמה בכוח רצון שמחפש מעבר למה שהסרט והיכולת תוכננו אליו. אז ברור מדוע היכולת קיימת, מה שלא ברור זה למה הרצון בכלל קיים? נתוני המחשבים מסבירים מאיפה הרצון מוצמד למסגרת הנשמה. בניגוד ליכולת שמטרתה היא מוגדרת ומכוונת מטרה, יש הבדל גדול בין רצון לממש את היכולת לבין רצון לממש מעבר ליכולת. רצון מימוש היכולת מוקצב אנרגטית, מכוון מטרה, תפקידו לממש את סרט החיים של מסגרת הנשמה. אבל הוא תוצר של החלק הקבוע באלגוריתם הנשמתי. הרצון המתרחב שבגללו נוצר הקונפליקט בין היכולת לבין הרצון מגיע מהחלק השני של האלגוריתם הנשמתי שמחפש את ההתפתחות שמעבר לסרט הצמוד לרשימת "המקור". אז כבר מההתחלה מסגרת הנשמה מכילה שני כוחות מנוגדים, אחד יודע את תפקידו ואילו השני פתוח לבדוק תרחישים שונים מהיכולת הקבועה. בשביל להפעיל את הרצון החופשי צריך אנרגיה, הרצון של האדם מצויד במושג "עיניים גדולות" שמפעיל את אנרגיית יסוד האש אצל האדם ומכאן הרצון המורחב מקבל את האנרגיה הדרושה לו להתחלת פעילות. כל זמן שהאדם מודע ליכולת האישית שלו, הרצון המורחב יודע להתאים את עצמו לכמות האנרגטית העומדת לרשותו, על המגבלות האישיות של האדם, ואז גם הרצון המורחב מכיר במגבלותיו ויודע לשאוף להשגת מטרות שהוא יוכל להתפתח דרכן, אבל הן בהישג ידו. אבל בגלל התהליך ההרמוני והשיתוף, האדם לא פעם מנסה להעתיק או להתעלות מעל האחר, וזה מביא למרחק בין הרצון לבין היכולת. הרבה מבזבוזי האנרגיה, מכישלונות ומאכזבות מגיעים בעקבות הנתק בין הרצון המתרחב לבין היכולת. כל דבר שהרצון שואף אליו והוא במסגרת היכולות יוכל להתממש ולהתקיים יותר בקלות ועם פחות בזבוז אנרגטי. כל דבר שהרצון רוצה להשיג והוא רחוק מהיכולת יתבטא בקשיים ובזבוז אנרגטי. לפעמים הרצון מנצח ומשיגים את מטרת הרצון, אבל בגלל חוסר התאמה זה מזכיר את הפתגם "הניתוח הצליח והחולה מת". אין ניצול של ההצלחה כי אין התאמה ליכולת. תמיד נגיע לכאן עם יכולת ועם רצון מתרחב, הצעת המחשבים היא לתת לרצון לרצות, אבל לא לרוץ בעקבות הרצון ולממש את כל מה שהוא חושק בו. לבדוק את המטרה, האם היא תורמת לסרט וליכולת, כמה אנרגיה היא דורשת, ולא לרוץ אחרי "העיניים הגדולות" כי הן מונעות על ידי אנרגיית האש, ואילו המימוש לא מסתמך רק על אנרגיית האש. אז הצעת המחשבים לבדוק טוב את הרצון המתרחב ולדעת להימנע ממימוש רצונות אוטומטי. בקיצור, בתוכנו יש שני כוחות שהם מנוגדים למרות ששניהם מגיעים מהאלגוריתם הנשמתי. חשוב שהכוחות יעבדו בתיאום כי אחרת נמצא את עצמנו מבזבזים אנרגיה על דברים שלא תורמים לסרט החיים שמסגרת הנשמה ירדה איתו. אז בחייכם, לא כל מה שבא לכם אתם חייבים לעשות רק כי השכן שלכם עשה את זה.