פרק 40 עובדות לפני עזיבת המרחב הפיזי
בפרק הקודם ניתן הסבר על קוטב אחד שהוא הקוטב של חסכני האנרגיה, אבל הבריאה הזאת חייבת בשני קטבים אז מה הוא הקוטב השני? אז זהו שהקוטב השני הוא הקוטב של פזרני האנרגיה. כמות אנרגיית החיים והיישום שמסגרת הנשמה מקבלת מיהוה היא מדויקת ובצורה נכונה היא מסתיימת יחד עם סיום הסרט יחד עם כל מה שגוזרי הקופונים ביקשו ממנה. אבל ברגע שמסגרת הנשמה נכנסה בגוף הפיזי ומופיעה כבר על המסך שהוא אזור הבחירה החופשית, הבחירה במה להשקיע את האנרגיה וכמה להשקיע ממנה נתונה בידיה. בגלל השפעת אנרגיית יסוד האדמה והרצון לעשות כאן מה שיותר במסגרת אורך הסרט וכמות המטלות, הבזבוז האנרגטי יכול לרוקן את מאגר האנרגיה לפני סיום הסרט. ואז המסגרת המבצעת שהיא הנפש והרוח חסרים את האנרגיה הדרושה להמשך ושוב זה כמו מכונית מקרטעת ונאנחת כשחסר לה את הכוח. גם החסכנים וגם הפזרנים בשני הקטבים בסופו של דבר מקרטעים, נאנחים, מחוסרי אנרגיית חיים. אז מה הכי טוב? להיות בקו האמצע, לא לדלג על הזדמנויות להתפתח (החסכנים), ולא לבזבז את האנרגיה על דברים שלא מתאימים (הפזרנים). איך עושים את זה? "תהיה אתה". מסגרת הנשמה לא נכנסת למרחב הזה כשהיא מפזזת ורוקדת זומבה, היא נאלצת לרדת לגוף פיזי אך ורק בגלל רשימת מטלות "המקור" שנמצאת באלגוריתם הנשמתי שלה. הגוף הפיזי מגביל אותה, נותן לה חוויות של סבל וקשיים, ובכלל לא היא מפעילה אותו ישירות אלא שני כלים כלי הנפש וכלי הרוח כשהנפש מפעילה את הגוף והרוח מפעילה את הבנת הפעלת הגוף. שאלנו את עצמנו פעם למה תינוק נולד כשהוא צורח? כי דרכו מסגרת הנשמה מבטאת את התסכול שלה שהיא שוב נמצאת במקום הזה. זה דומה למצב שאתם נמצאים על אי בודד עם תנאים גרועים ומצאתם סירה שדרכה תוכלו להימלט מהאי, אתם חותרים וחותרים ומתרחקים מהאי התעייפתם והלכתם לישון. בבוקר התעוררתם ואתם נמצאים על חופו של אי, סיור קצר ואתם מבינים שהזרמים החזירו אתכם לאותו אי, לא תצרחו מתסכול? אז גם התינוק צורח מתסכול. מושג האהבה שנהוג באנושות קיים רק על המסך, כל מתקשרי האור והאהבה מדברים על נשמה גבוהה, נשמה טובה, נשמה אוהבת, מאימתי הם מכירים את מסגרת הנשמה? הם מזהים את התנהלות הנפש והרוח בהתאם לסרט שתוכנת באלגוריתם הנשמתי, ואם הסרט הוא יותר הרמוני או פחות הרמוני בהתאם לזה הסרט מתבצע, אז כדאי לזכור שזאת הסיבה שמקטלגים בטעות את סוג הנשמה. למה האנושות מתאבלת על מי שמת ונעלם מהמרחב הזה? מזכיר לכם את הסיפור שאתם הולכים להצגה או למסעדה גרועה ואתם ממליצים עליה לאחרים? למה שרק אתם תסבלו? ככה מתאבלים על מי שהלך מפה ונחלץ מהעולם הזה כי למה שרק אתם תמשיכו לסבול? הרי יש את האמרה "הלך לעולם שכולו טוב" אם הלך לעולם שכולו טוב מאיפה הגיע? מעולם שכולו לא טוב. אין מושג כזה נשמה וותיקה, כל אלגוריתמי הנשמות נוצרו על ידי "המקור" לצורך בריאת אלגוריתמי הנשמות, אותה בריאה שמנהלת האנרגיות הרב קוטביות ניצחה אותה, ומאז לא נוצר שום אלגוריתם חדש. יכול להיות אלגוריתם נשמתי שהתפתח יותר או פחות בהתאם לרשימת המטלות ש"המקור" תכנת בתוכו. אז אין מושג של נשמות גבוהות או זקנות. מה הסיבה שכל אחד מתאבל אחרת על מי שמת? מסגרת הנשמה יורדת למרחב הזה ומקבלת מעטה הרמוני שמספק לה גם הגנה וגם יוצר שיתוף פעולה. אבל מסגרת הנשמה והאלגוריתם הנשמתי לא מתוכנתים להשתמש באנרגיית יסוד המים (תזכרו את ניצחון מנהלת האנרגיות הרב קוטביות בהיעדר הרמוניה). ברגע שמסגרת הנשמה משתחררת מהגוף הפיזי אנרגיית יסוד המים מסתלקת ממנה וניתזת על כל המתאבלים בצורת טיפות, וכך כל אחד מתאבל בצורה שונה.